© 2019 / Combatants for  Peace

office(at)cfpeace.org

סולימאן אל חטיב גדל בידיעה ברורה כי הפיתרון הצבאי הוא הפיתרון היחיד לכיבוש. זה מה שספג בביתו בכפר חיזמה שמצפון מזרח לירושלים שם חוותה משפחתו את תוצאות הכיבוש באופן ישיר, ושם רבים מבני המשפחתו לקחו חלק פעיל בהתנגדות לו.

לאור תפיסה זו, הצטרף סולימאן הצעיר לפת"ח כבר בגיל 12, ועשה שם את מה שעושים שם בגיל זה: זרק אבנים, השליך בקבוקי תבערה, ריסס סיסמאות. זה היה לפני האינתידפה הראשונה. בגיל 14, יחד עם חבריו, דקרו חיילים ישראלים. סולימאן נשפט ל-15 שנות מאסר; חברו נדון ל-18 שנים בכלא הישראלי. 

את השנתיים הראשונות במאסר עשה באגף הילדים של כלא חברון. זו הייתה תקופה קשה. סולימאן טוען כי הסבל שם היה קשה במיוחד גם משום שמתנחלים מקריית ארבע שירתו שם כסוהרים ושוטרים. הם הכבידו ידם על הנערים הצעירים.  מכות, הפשטה של עצירים, גז מדמיע לתאים- היו דברים שבשגרה.

משהועבר סולימאן לכלא ג'נייד ליד שכם, הושם לזמן מה לעבודה בספריה. זו הייתה עבורו הזדמנות לקרוא. הוא התמקד בהסטוריה של העם היהודי. 

המרת לימודי האוניברסיטה בכיתות לימוד בכלא התבררה כתקופה מכוננת. דווקא שם החלה להתפתח אצלו חשיבה מחדש על הסכסוך ועל הדרכים לפתור אותו. שם גם הבשיל אצלו הרעיון כי הפיתרון הוא שתי מדינות - מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל. 

עשר שנים וחמישה חודשים מאוחר יותר, כשהשתחרר מן הכלא כאדם בוגר ב-1997, יצא משם עם עם תודעה אחרת. למרות הקשיים הגדולים, על אף ההתנחלויות, הסגר, גדר ההפרדה – בחרו סולימאן וכמה מחבריו שב"לוחמים לשלום" להקים את מרכז אבו-סוכר לשלום. הם מאמינים בלב שלם שאת השינוי יכולים להביא דווקא הלוחמים, אלו ששילמו מחיר אישי על מעורבותם.  

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Twitter - Black Circle