© 2019 / Combatants for  Peace

office(at)cfpeace.org

קוראים לי תולי (עמית) פלינט. נולדתי בירושלים בשנת 1967, אל תוך "ישראל-הגדולה". בגיל 3 עברתי עם הורי לחולון ושם גדלתי עד גיל14 . עברתי ללמוד בנגב, במדרשת גוריון, פנימייה במגמת אקולוגיה. באותו זמן החליטה משפחתי לעבור לגור בשטחים. "להקים ישוב" לדבריהם, ולמעשה התנחלות- "שערי תקווה" . הימים ימי השלום עם מצרים, החזרת סיני ואני זוכר את עצמי שואל אותם האם הם לא פוחדים שיעקרו אותם ממקומם. 

הייתי אופטימי כנראה.

עבדתי ביחד עם הפלסטינים בבניית ההתנחלות: אני תיכוניסט מהנגב שמנסה להרוויח כסף והם תושבי הכפרים הקרובים- עזון-עתמה, בית אמין, ח'ארס ועוד כפרים שמחפשים פרנסה. בעבודה הכרתי אותם ואת משפחותיהם. בגיל 18 עבדתי כחצי שנה כמדריך טיולים בבית ספר שדה "מעלה אפרים" הכרתי את אזור שכם והכפרים שמסביבה. כל ההיכרות הזו גרמה לי לחשוב שאפשר שנחייה ביחד במצב הכיבוש כפי שהוא. 

נראה היה לי שזה בסדר.

השנים היו השנים של מלחמת לבנון הראשונה וכל חבריי הלכו לשירות קרבי. באופן טבעי בתור ישראלי-יהודי-ציוני רציתי לתרום כמה שיותר והצטרפתי לחטיבת גולני, חטיבה קרבית בחיל רגלים. יצאתי לקורס חובשים והייתי חובש פלוגתי. נלחמתי וטיפלתי בפצועים והרוגים משני הצדדים. יצאתי לקורס קצינים וחזרתי לגולני כקצין צעיר. האינתיפאדה הראשונה תפסה אותי כמפקד מחלקה בעזה.

 קיבלתי את הפקודה "לשבור ידיים ורגליים" ולשמחתי לא מילאתי אחריה אבל אני יודע על אחרים שכן. 

ראיתי זאת בעיניי ועשיתי דברים אחרים שבהם אני מתבייש היום.

 

החלטתי להמשיך בצבא מתוך חזון חינוכי- רציתי להשפיע מבפנים על מנת שהדברים  יעשו באופן הומני. הייתי פעמים רבות בשטחים ועשיתי כל מה שנדרש ממני – מעצרים, מחסומים, והריסות בתים בצורה שחשבתי שהיא הומאנית ומקלה על האוכלוסייה. האמנתי שיש "כיבוש נאור".

 טעיתי.

בסוף השירות הסדיר שלי הייתי מ"פ ופיקדתי על 110 חיילים. היינו בלבנון בשטחים ובעזה. 

השתחררתי ולמדתי עבודה סוציאלית תואר ראשון ותואר שני קליני. התחלתי להתמקד בטיפול בטראומה ופוסט-טראומה בעיקר על רקע מלחמה וטרור. במילואים התקדמתי בדרגות ובמלחמת לבנון השנייה כבר הייתי סגן מפקד גדוד ואחר כך מפקד בדרגת סגן אלוף מפקד  גדוד, פיקדתי על 700 חיילים.  סיימתי את התפקיד ועברתי להיות במילואים בתפקיד של מטפל. צוק איתן, המלחמה בעזה זעזעה אותי. פגשתי את הסבל של החיילים ושל הפלסטינים מקרוב.

גיליתי שוב את מה שידעתי מזמן העיניים של נפגעי הטראומה והמבט שלהם הן אותן עיניים ומבט בשני הצדדים. עיניים שבורות ששואלות- ומה עכשיו? פגשתי חיילים נפגעי Moral Injuryשלא הייתה לי תשובה עבורם. 

האירוע שדחף אותי לאקטיביזם למען שוויון ושלום אינו אירוע אחד הוא רצף של סבל מיותר משני הצדדים. 

הצטרפתי ללוחמים לשלום לפני כשנתיים. אני מתאם של קבוצת תל אביב-קלקיליה ועומד להיות מתאם כללי של התנועה.  העבודה המשותפת עם לוחמים פלסטינים מרפאה את ליבי. 

התנועה היא גשר בין היותי לוחם והיותי איש של שוויון ושלום. 

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Twitter - Black Circle