© 2019 / Combatants for  Peace

office(at)cfpeace.org

לפי עדותו של בריר, השירות בשטחים, בעיצומה של האינתיפדה השנייה, היה מטורף לחלוטין.  המרדף ההזוי אחרי ילדים עם אבנים דרך חממות של עגבניות וחצילים הסתיים רק אחרי שכל החממות הפלסטיניות נהרסו תחת גלגלי השופלים הצבאיים, ובמקומם בנה הצבא תעלות ומכשולים שסגרו לחלוטין על העיר ג'נין מצפון. הכניסה לעיר דמתה למסע לגיהנום.

 

המעבר לחברון, היה המשך של הטירוף באמצעים אחרים. אחת המשימות נוראיות הייתה לשמור על חלקה של מתנחל שבחר לגדל ענבים באמצע עיירה פלסטינית. הוא היה מגיע לשם בשש בוקר וחוזר לביתו רק בשקיעה. חייהם של עשרה חיילים הוקצו למשימה הועמדו בסכנה בשביל אחד שרוצה לגדל ענבים, דווקא שם.

שירות המילואים הבא, כמפקד מחסום חקלאי באיזור קלקיליה, סיפק חוויות מוסג שונה. מדי כמה ימים היו המפקדים מצביעים בדרמטיות לעבר גוש דן שנראה באופק הלא רחוק , וחוזרים על אותו משפט – "רק כאן אתם מבינים על מה ולמה אנחנו נלחמים." המטרה הייתה לא רק לייצר תכלית, אלא גם לעורר תחושת איום וסכנה. אבל האמת היא, שהסכנה הגדולה ביותר נשקפה מצידן של נשות " מחסום וואטש"- קבוצה של פעילות ישראליות שהיו נעמדות בדממה ליד המחסום ומתעדות את הנעשה זו. המפקד סיכם את תחושותיו בעניין במשפט אחד:" אם הפלסטינים מאיימים עליכם- פשוט יורים להם בראש; לצערנו, אי אפשר לירות בראש לנשות מחסום וואטש". בביקור בגרמניה בתום השירות, פגש את אחמד מרמאללה. כששמע את סיפור עינוייו במתקן סודי של צה"ל לא ממש הופתע כשאחמד הודה כי בנסיבות אחרות, אולי היה הורג אותו. תחושת הנקמה הייתה מובנת לו.  

עם זאת, התובנה העמוקה שבחוסר התוחלת שבאלימות ומעגל הנקם הגיעה דווקא מתמונות בטלוויזיה בהן נראה צה"ל מפציץ שכונות בעזה בפגזי זרחן. בערב, הכחיש דובר צה"ל את המעשה. השקר הברור הזה היה משבר אמון ותחילתה של חשיבה אחרת , שתורגמה מיד להודעה על חוסר נכונות לשרת עוד בשטחים הכבושים. זאת הייתה ראשיתו של המסלול ל"לוחמים לשלום". לדברי בריר אין מחילה על מה שנעשה בשטחים בשם כולנו, ואין פיוס עם אלה שפגענו בהם. אבל צריך ואפשר לתעל את הנקמה למשהו קונסטרוקטיווי יותר, כפי שמבקשים לעשות "לוחמים לשלום".  

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Twitter - Black Circle