© 2019 / Combatants for  Peace

office(at)cfpeace.org

את הכיבוש פגש יוסריסלמין עם תחילת האינתיפדה הראשונה, בהיותו בן 16. הכיבוש הגיע הישר לבית ספרו בכפר סמוע. חיילים ועוד חיילים. חודשיים מאוחר יותר, נהרג ממש לידו חברו הקרוב, באסם. הזעם המצטבר על החיילים בא לכדי ביטוי בזריקת אבנים עליהם. יוסרי לא מבין מה לא בסדר בכך: הוא הרי לא חיפש אותם; הם באו אליו. 

עד מהרה התחלף יומו הראשון ללימודים בבית ספר תיכון במאסר ובשנתיים בכלא. שנים קשות, על פי עדותו. שנים בהן המיר את חוויות ההתבגרות בקורס מזורז ברוע ובשנאה. מן הכלא יצא מספר 1053 ( לאסירים היו פונים במספרים, לא בשמות) שונא וכועס יותר ממה שנכנס אליו. 

תחושות אלו תרגם יוסרי ב-1991 להקמת ארגון התנזים הראשון. באין נשק חם, היו משתמשים באיזור שלו באמצעים אחרים: אבנים, בקבוקי מולוטוב, חסימות כבישים. בימים עבד ברמאללה אצל גיסו הקבלן, בלילות עבד בהתנגדות של תנזים. עם החתימה על הסכמי אוסלו, עזב את הפעילות. השלים בגרויות, למד ניהול בתי מלון במכללה הבריטית בעזה. 

עם פרוץ האינתיפדה השנייה, התבקש להיות בין מוביליה. שני החברים שפנו אליו בבקשה הזאת , היו לשאהידים. נהרגו בידי מסתערבים. יוסרי עצמו סרב. הוא רצה לחיות. למען אשתו, למען ילדו. תמך במאבק באופן עקיף, אך גם לא השתתף בו. 

החיבור ל"לוחמים לשלום" הגיע במקרה. שני פעילים של התנועה החדשה אז אותם הכיר מן האוניברסיטה פנו אליו; יוסרי הגיע למפגש. 

התהליך היה ארוך וטעון, בעיקר בשלב של רכישת האמון ההדדי. יוסרי היה מביט בחיילים ובאנשי השב"כ בתנועה, והתקשה להאמין להם. הוא הרגיש שגם הישראלים מתקשים לתת אמון בפלשתינים. הישראלים חששו שיצמידו פצצה לרכבם בתום הפגישה; הפלשתינים פחדו שיעצרו את כולם. עם הזמן, התגבש אמון הדדי. מאז הוא שם, על אף שעמיתיו הפלשתינים תוהים לעתים מה הוא עושה שם. אחרים, דווקא נענים כשהוא מזמין אותם לחוגי בית. יוסרי בטוח שעם כל מטען העבר וכל מה שעוד צפוי לקרות, למרות הכיבוש ומשחקי הכוח הפוליטיים – התנועה תשרוד. עובדה, היא שרדה עד כה, ולו עצמו יש עוד כוח לתת. 

  • Instagram - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Twitter - Black Circle